fbpx

 

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים"

(ויקרא כג, מ)

ארבעת המינים

התורה מצווה עלינו לקחת בחג הסוכות ארבעה מינים, שהם: אתרוג ('פְּרִי עֵץ הָדָר'), לולב ('כַּפֹּת תְּמָרִים'), הדסים ('עֲנַף עֵץ עָבֹת'), וערבות ('עַרְבֵי נָחַל'), לאגוד אותם יחד ולנענע.

אתרוג

"פְּרִי עֵץ הָדָר" זהו כינויו של האתרוג בתורה, ואכן מתוך ארבעת המינים המין ה"נחשב" ביותר הוא האתרוג. אנשים המהדרים במצוות מכתתים רגליהם לקראת חג הסוכות בחיפוש אחר האתרוג המושלם – אתרוג שצורתו החיצונית נאה, ושיהיה נקי מפציעות ומנקודות שחורות. ישנם כאלו המשלמים מאות ואף אלפי דולרים בשביל אתרוג "מושלם". כמו בהרבה מצוות ביהדות גם באתרוג ישנם מנהגים שונים וזני אתרוגים שונים, כך שלאותו אתרוג כל קהילה תיתן חשיבות שונה לפי המנהג המקובל אצלם. נביא בקצרה כמה מהזנים היותר מוכרים.

חשוב לציין, שאתרוג שהוכלא או הורכב (גדל בטכניקת גידול צמחים בשיטת רוכב – כנה) לא ניתן לקיים בו מצוות ארבעת המינים. לכן כשקונים אתרוג חשוב מאוד לוודא שהאתרוג לא הורכב או הוכלא.

אתרוגי ארץ ישראל – בתקופת היישוב הישן מקובל היה שהאתרוגים שמגדלים הפלאחים הערביים בשיטות פרימיטיביות אין בהם חשש הרכבה. לכן יושבי ארץ ישראל ובמיוחד המהדרים שבהם נהגו לקנות מאתרוגים אלו לחג הסוכות. אתרוגים אלו גדלו באזור הגליל העליון הלבנוני, צפת, שכם, יריחו ובכפרים שסביבות ירושלים. בסוף המאה התשע עשרה ובמהלך המאה העשרים ניטעו פרדסי אתרוגים רבים ע"י אנשי היישוב החדש בארץ ישראל. כתוצאה מכך, ועם התפתחות החקלאות היהודית בארץ, נעלמו האתרוגים כמעט כליל מהבוסתן הערבי. כיום אתרוגי ארץ ישראל משווקים בכל העולם.

אתרוגי חזו"א – מקורם באתרוגים שגדלו בארץ ישראל באיזור צפת או שכם. אלו אתרוגים שהחזו"א (כינויו של הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ – מפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה 20 על שם ספרו 'חזון איש') קיים בהם את מצוות ארבעת המינים, ולאחר חג הסוכות העבירם פעם אחת לתלמידו המובהק הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ (אתרוגי חזו"א – לפקוביץ) ופעם נוספת למקורבו הרב יעקב הלפרין (אתרוגי חזו"א – הלפרין) לשם הנבטה בחצר ביתם. עם השנים הקים הרב הלפרין פרדס אתרוגים הידוע כיום בשם 'פרדס הלפרין', ומהם נפוצו שתילים שנודעו כזן חזו"א. כיום בהרבה מהפרדסים בארץ גדלים אתרוגים שנוצרו מזרעים של אתרוגי חזו"א, שלפי המסורת אין בהם חשש הרכבה, ומה שהתחיל בעבר כמשהו קטן בגינת חצרו של אדם פרטי הפך לאחד מהזנים הידועים שיש לנו כיום. ניתן היום למצוא בשוק צורות שונות ומגוונות של אתרוגי חזו"א.

אתרוג תימני – אתרוג תימני נחשב לאחד הזנים המהודרים שבאתרוגים, ויש שיגידו המהודר שבזנים. האתרוג התימני עשה עליה יחד עם עליית יהודי תימן לארץ ישראל. ככל הנראה, האתרוג שמקורו מאזור דרום מזרח אסיה, יובא לתימן ע"י יהודים שהסתובבו באיזור ולקחו איתם אתרוגים וזרעי אתרוגים לאזורי מגוריהם. מפלחיו של האתרוג התמני נעדרים בקבוקוני המיץ, בשונה משאר מיני האתרוגים ומפירות ההדר בכלל. האתרוג התימני שונה גם בזה שהוא חלק מבחוץ וכמעט אין בו בליטות (כמו לימון). האתרוג התימני הוא אתרוג ללא פיטם, (הפיטם נופל בגדילה), ומגיע לגודל גדול ביחס לשאר הזנים. לדוגמא בפרדס אתרוגים שבישוב נאות קדומים גדל בעבר אתרוג שהגיע למשקל של קרוב ל 4 ק"ג, ונכלל בספר השיאים של גינס. באתרוג התימני אין חשש הרכבה מכיון ובתימן מזג אוויר נוח מאוד לגידול אתרוגים, ולא היה צורך בהרכבה. בנוסף בתימן ככל הידוע מגדלי האתרוגים לא נהגו כלל להרכיב מיני אתרוגים אלו באלו. רבים מהרבנים שחיו בארץ ישראל בתקופת קום המדינה הקפידו לקיים את המצווה דווקא באתרוג תימני. החזו"א אפילו אמר עליו "אין יותר כשר מאתרוג תימני".

אתרוג קלבריה – חב"ד אתרוג קלבריה נקרא על שם מחוז קלבריה שבאיטליה ששם הוא גדל. יהודים רבים מכנים אותו בשמו הפחות מוכר אתרוג ג'נובה, על שם נמל ג'נובה שדרכו יוצא האתרוג מאיטליה למדינות אחרות כגון אנגליה וארה"ב. אתרוג קלבריה הוא אחד ממיני האתרוגים הבולטים בשוק קליפות ההדרים המסוכרות בעיר ליבורנו שבאיטליה. מרבית החקלאים בקלבריה משתמשים בטכניקת הרכבה בעצי אתרוג כדי להגן עליו ממחלות ומקרה. בשביל שהאתרוג יהיה כשר לברכה חייב לוודא שהאתרוגים מגיעים משדות שלא משתמשים בהם בהרכבה. משגיחי כשרות ממקומות רבים ברחבי העולם מגיעים מידי שנה לאזור קלבריה ובודקים אלו עצים לא עברו הרכבה, רוכשים את האתרוגים שנמצאו כשרים ושולחים אותם לקהילות יהודיות ברחבי העולם.

לאחר ההתיישבות בכפר חב"ד שבמרכז הארץ נטע הרב אליהו-לייב ריבקין עצי אתרוג מזרעי זן קלבריה בחצר ביתו ובכל שנה היה שולח לרבי מחב"ד אתרוג לחג הסוכות. באחת מהשנים הרבי החזיר לו לבקשתו את האתרוג שבירך עליו, ריבקין נטע ארבעה עצים מפלחי האתרוג ומפירותיהם ניטעו עצים רבים.

כיום זן קלבריה אהוב במיוחד על חסידי חב"ד סאטמר וגור.

לולב

"כַּפֹּת תְּמָרִים" הלולב הוא הענף האמצעי של עץ הדקל שעליו טרם נפרדו זה מזה (נשאר כפות), בשונה מהענפים שבצד עץ הדקל שנפתחים (ונמכרים כסכך). הלולב גדל בנאות מדבר בארץ ישראל, בבקעת הירדן (לולבי הבקעה) ובצפון חצי האי סיני (לולבי אל-עריש). האקלים באירופה אינו מתאים לגידול לולב, מכיון ובחורף הטמפרטורות יורדות למעלות ספורות, מה שלא מאפשר לעצי הדקל להמשיך להתקיים. מאז היציאה לגלות התעוררו קשיים רבים בקהילות היהודיות בהשגת ארבעת המינים, במיוחד בקרב קהילות מזרח אירופה ומרכזה, ובדברי חז"ל (סוכה לא:) מצינו שהיו בני הכרכין מורישין את לולביהן לבניהם מחמת הקושי הגדול בהשגת לולבים טריים וכשרים, וכמו שכתב הרב המאירי (המאה ה 13) בזמן המקדש לא היו היהודים רחוקים מארץ ישראל וידוע כי יש שם דקלים, אולם לאחר החורבן התרחקנו מהארץ למקומות שבהם אין דקלים. לאחר המאה ה 13 בעקבות ההתפתחות במסחר הבינלאומי לא היו עוד מגבלות על אספקת לולבים. לעתים בספרות חז"ל מכונים כל ארבעת המינים בשם "לולב" היות והוא הבולט מבין המינים. לכן נוסח הברכה אינו על נטילת ארבעת המינים אלא על נטילת לולב.

לולב דרי – לולב דרי הוא לולב מזן עיראקי בשם דרי שגדל בעמק בית שאן. הלולב ידוע בשל גודלו והידורו, ובשל חוזקתה ואיכותה של התיומת (העלה האמצעי הגבוה מבין עלי הלולב). כיום הוא נחשב לאחד מהזנים הטובים בארץ ישראל, אם לא הטוב שבהם, הן מבחינת כשרות והן מבחינת נראות.

לולב עם קורא – בחלק מהלולבים ראש הלולב מכוסה בעטיפה חומה שעוטפת את ראשי העלים שבראש הלולב ומצמידה אותם זה לזה. העטיפה החומה נקראת "קורא". בחלק מקהילות ישראל יש עדיפות ללולב עם קורא (עדות המזרח, וחסידויות כגון חב"ד), כאשר בחלק מהם העדיפות היא ללולב ללא קורא (יוצאי אשכנז).

הדסים

"עֲנַף עֵץ עָבֹת" במסורת היהודית נהגו לברך על הדסים בזמנים שונים כגון בבריתות, ובשבתות נוהגים להביא לבית הכנסת הדסים לברכה. ההדס הוא גם צמח חשוב ברפואה העממית ומשמש לטיפול במגוון מחלות.

הדס ק"ס– הדסים הגדלים ברחבי רמת הגולן. רמת דיוק ושילוש גבוהה. מצטיינים בעמידות ובמראה רענן ויוקרתי.

ערבות

"עַרְבֵי נָחַל" את הערבה אנו פוגשים בחג הסוכות פעמיים. במצוות נטילת ערבה כחלק מארבעת המינים בנוסף ישנה מצווה נוספת שמקורה בהלכה למשה מסיני, להביא בכל יום לבית המקדש ענפים ארוכים של ערבות (מורביות) ולזקוף אותם בצידי המזבח כשראשיהם כפופים על גבי המזבח. בעת הבאת הערבות היו הכוהנים תוקעים תקיעה תרועה ותקיעה ומקיפים את המזבח פעם אחת, בהושענא רבה הקיפו שבע פעמים. כהמשך לכך הנהיגו הנביאים שלא רק במקדש ייטלו ערבות אלא בכל מקום. לאחר חורבן המקדש נהגו ישראל ליטול ערבות ביום השביעי של חג הסוכות (הושענא רבה) זכר למקדש. כל כך חשוב מנהג הערבה שיש הסוברים שכשנקבע הלוח העברי ע"י בית הדין האחרון בארץ ישראל נקבע שלעולם לא יחול הושענא רבה בשבת כדי שלא יתבטל מנהג הערבות.

הערבה אין בה טעם ואין בה ריח. היא מסמלת את התפילה ואת הציפייה לישועה ורחמים מהמקום העצמי הנמוך ביותר, מהמקום הכי נקי וטהור כשכבר לא נשאר לנו כלום. ולכן בהושענא רבה, שהוא אחד מהימים הנוראים ונקרא יום חיתום הדין וביום זה נידונים על המים, בזמן ההקפות ותפילת ההושענות אנחנו אוחזים ערבה ביד ומקיפים את הבמה. היות ואנחנו רוצים לומר להקב"ה אנחנו באים ומתפללים אלייך מהמקום הכי נמוך "אנא ה' הושיע נא" "אנא ה' הצליחה נא".

Call Now Button